רשת האינטרנט זכתה לאחרונה לשם הלא מחמיא –"לינצ'טרנט"–שילוב של לינץ' ואינטרנט. אם בתחילת הדרך היה נדמה שהרשת מהווה כלי בידי האזרח הקטן והנרמס – אל מול התאגיד המרושע והדורסני – התפתחה במקביל תעשייה כלל לא תמימה – שכל מטרתה היא חיסול כלכלי.

 

אנו עדים בשנה האחרונה לזינוק בתביעות ובתיקים המשפטיים העוסקים במה שקרוי בעגה המשפטית "הוצאת דיבה ולשון הרע", לעיתים בגובה של עשרות אלפי שקלים.

החוק בקצרה מגדיר מהו "לשון הרע", וקובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

 להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

 לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

​

 לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

 לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

במיוחד בימינו ולאור הפופולריות וקלות הפרסום ברשת האינטרנט וברשתות חברתיות, כמו הפייסבוק, חשוב לדעת כי הרשת והפייסבוק נכללים בחוק, ובמקרים של התבטאות בניגוד לחוק ולנורמות, עשויים להוביל לתביעה בגין לשון הרע.

​

הוצאת לשון הרע יכולה להוות עילה לאישום פלילי (ובצדו עונש של עד שנת מאסר אחת) או לתביעה אזרחית (שתגרור תשלום פיצויים) עד לגובה של 50,000 ₪ (היום בשל ההצמדה שבחוק עומד הסכום על כ-72,000 ₪), ללא הוכחת נזק.

​

יחד עם זאת לא כל קללה אמירה או פרסום אפילו בוטה, ייחשבו כלשון הרע. החוק מעגן את חופש ביטוי שהוא ערך חשוב מאוד בדמוקרטיה, כעקרון על, ועל כן ומאוד תלוי באיזה הקשר ומקום נאמרו הדברים, מי היה עד לאמירה, ועוד נתונים, אשר יקבעו אם יש עילה לתביעת פיצוי או אפילו הגשת תביעה פלילית.

​

כדי שפרסום יקים עילה מכוח החוק, יש צורך באדם נוסף מלבד התובע עצמו (למעט בפרסום בכתב – שדי בעצם הצגת הכתב) שהיה עד לאמירה במקרה של עילה להגשת תביעה אזרחית לפיצוי, ולצורך עילה להגשת תביעה פלילית נדרשים לפחות 2 אנשים מלבד התובע והפוגע שהיו עדים או נחשפו לאמירה.

​

כאמור הפרסום צריך להיכלל בהגדרות "לשון הרע" כמו: השפלת אדם, ביזוי, הפיכתו למקור שנאה וללעג, פגיעה במשרתו ופרנסתו, או על רקע מינו, גזע ומוצא.

​

כמובן שלהיקף הפרסום והחשיפה, יש משמעות רבה בקביעת הפיצוי ע"י בית המשפט, אין דין קללות בחדר המדרגות בין כמה שכנים, לחשיפה רחבת היקף באמצעי התקשורת, באינטרנט ובפייסבוק לעשרות ומאות אלפי גולשים וצופים.

 

על התובע להוכיח שאכן היה פרסום שהינו בגדר לשון הרע, ושהפרסום אכן עלול היה לבזותו.  

כמובן שבחוק יש הגנות כנגד תביעות לשון הרע מעבר לחופש ביטוי לגיטימי כמו, אמת הפרסום, תום לב ועוד. הנטל להוכחת ההגנות מוטל על  על הנתבע.

​

הקלות הבלתי נסבלת שבה מעלה גולש סטטוס פוגעני נגד עסק, תאגיד או אדם, ועושה לו "שיימינג" (הבכה או "ביוש") יוצרת מצב מתמשך של לינצ'ים ציבוריים - וגזירת דין ללא משפט.

 

דוגמא לשימוש "נאצי" כבסיס לתביעת דיבה אפשר למצוא בתיק שהתנהל בין מר איתמר בן גביר ובין מר אמנון דנקנר עורך מעריב לשעבר, או בתיק של הרפתן ארנון אשרי, רפתן ותיק מכפר ויתקין, אשר זכה בפיצוי בסך 70 אלף שקל בגין תביעת דיבה שהגיש נגד פעיל למען זכויות בעלי חיים שכינה אותו "שטן" והשווה את מעשיו למעשי הנאצים בשואה, באמצעות רשת האינטרנט. השופטת קבעה כי הדברים חמורים ופוגעניים והורתה על פיצוי כאמור בגין ההשמצות.

​

לשימוש בביטוי "נאצי" אשר מפוזר בקלות רבה ומרוסס ברחבי הרשת ככלי, קיימות תרופות משפטיות. הרבה מאד נפגעים מהשנים האחרונות פנו לבתי המשפט, מצאו סעד לפגיעה ופיצויים ראויים – וכן, חשוב מכל - הכרה מחודשת בשמם הטוב.

​

כל אדם או בעל עסק, הרואה עצמו מוכפש, יכול לפנות בבקשה לסעד זמני לבית המשפט ולדרוש את הסרתו של הפרסום המכפיש. כמו כן, ניתן לפנות לאתר המאחסן (פייסבוק, אתר הפורומים וכיו"ב) כדי לדרוש את הסרת הפרסום ועוד.

​

מעבר להסרת ההכפשה מהרשת - ניתן במידת הצורך, להגיש תביעת פיצויים בשל הסטטוס הפוגעני, ולהיפרע כספית מהמפרסם – תהליך ארוך יותר, אך לא פעם – גם משתלם.